פעם הייתה לי אישה.
היא כל הזמן אמרה שהיא מוכנה למות בשבילי,
שהיא אוהבת אותי יותר מהכל-
מהחברות,
המשפחה,
יותר מאת החיים עצמם.
אז הפכתי אותה יום אחד לרצפה,
יום אחר לשטיח.
דרכתי עליה ודרכתי ודרכתי. ידעתי שהיא לא תגיד מילה.
לפעמים הפכתי אותה לכדור. זרקתי אותה וזרקתי וידעתי שהיא תמיד תחזור בסוף.
היא לא יכולה שלא, ככה היא בנויה.
פעם הייתה לי אישה שהייתה מוכנה לעשות הכל בשבילי.
אז נתתי לה לבכות ולהסתגר בחדר, ימים שלמים מתחת לשמיכה,
בזמן שחייכתי למיליון בנות אחרות.
נתתי לה להיקבר בבית בזמן שאני חגגתי את העולם.
ידעתי שאם פתאום ישעמם לי פשוט אבוא והיא תהיה שם מחכה לי מוכנה.
פעם הייתה לי אישה.
היום היא כבר לא כאן.
לקח לה זמן אבל בסוף היא הבינה.
הבינה שהרסתי אותה עד יסוד. אז היא החליטה להבנות.
רחוק,
בלעדיי.
עם מישהו אחר.
שיאהב אותה וידאג, ושכשהיא תגיד לו שהיא מוכנה למות בשבילו ,
אז הוא יהפוך אותה לשמיים שלו. הוא יעלה אותה על הגב שלו וייתן לה לעוף.
יגרום לה להגיע הכי רחוק שהיא רק יכולה.
כי הציפור הכי יפה חייבת לעוף.
פעם הייתה לי אישה והייתי שמח כשהיא הייתה עצובה.
היום אני כבר לא שמח.
כלום כבר לא גורם לי לחייך.
פתאום הבנתי מה היה לי בידיים.
במ לבנות סביבה מבצרים חומות וגדרות כדי שלא תברח, פשוט פתחתי לה את הדלת פעם ועוד פעם ועוד פעם.
בסוף היא ברחה.
היום כשהיא הלכה אני סוף סוף מבין.
מבין שאני אוהב אותה יותר מאת עצמי.
שאני מוכן למות בשבילה.
שאני מוכן להיות בשבילה רצפה,
שטיח,
כדור,
ארון או דלת או כל דבר שהיא תרצה.
רק שתחזור לי.Ben Fabio Sror 07/04/2016